התרבות ההודית, בעלת מסורת מוזיקלית של 2000 שנה, מתחלקת לשתי אסכולות: זאת של הדרום, בעלת המסגרת הנוקשה יותר וזאת של צפון החופשית יותר בצורה ובסגנון. באסכולת הצפון תופסת האיפרוביזצייה מקום חשוב ביותר. המוסיקה ההודית מטעה בפשטות שלה, המורכבות שלה קיימת בווריאציות העדינות על נושא אחד, כאשר הקישוטים, הצלילים, הצבע שבתבניות ושיתוף הפעולה בין הנגנים הם שיוצרים מרקם עשיר ומתוחכם ביותר. מאחר וכל צליל מנוגן לגמרי בנפרד, יש להקפיד על הניקיון והצלילות של כל אחד מהתווים. היחס בין כל אחד מהצלילים ובין הצליל הראשון, שהוא הצליל החשוב ביותר הוא קובע את האיכות והדינאמיות של אותו צליל

הלב הפועם במרכז המוסיקה ההודית הוא הראגה הצורה המלודית של היצירה, תבנית המסגרת שלה, שנקבעה בידי מסורת ההודית או שנולדה ברוחו של מאסטר. אם זאת, הראגה אינה סולם או מפתח או מלודיה או מצב רוח, אם כי כל אחד מהאלמנטים האלו מהווים חלק ממנה. התכונה החזקה ביותר בראגה היא כוחה לעורר רגש שכובש את המאזין כמו קסם. המילה ראגה מורכבת משתי מילים: רננג שמשמעותה לרצות או לשמח וגאן שפירושה לעשות או עשייה. חכמי המוסיקה ההודית מסבירים שכאשר כל הצלילים שיוצרים את התבנית מתחברים לביטוי מצב רוח אחד ברור ;כך הראגה יפה יותר וקוסמה חזק יותר. התבנית חייבת לכבוש ולהיאחז בה, ואז הנפש מתמזגת לתוך הראגה. הראגה עשירת האלתורים, והתבססה על 27 סולמות שונים היא מפתחת מספר אינסופי כמעט של צירופים היוצרים מתוך הסולמות וצומחים סביב נושא מרכזי

בדומה למוסיקה הערבית והפרסית היא מתרכזת תמיד סביב רגש אחד שאותו היא מפתחת, מסבירה ומעצימה. משום שכל תו נושא בתוכו רגש, הוא קשור בקשר הדוק עם הזמן ביממה, בעונה או בשנה, המאופיין באותו רגש מסוים. דרך המלודיה העשירה יכול להתבטא כל רגש אנושי באדם ובטבע ואפילו הוא קלוש וסובטילי בלבד. אם המוסיקאי מיומן דיו הוא יכול להוביל את הקהל המאזין למעמקים של רגש ולעצבות עד דמעות. האחריות שנמצאת בידיו היא עצומה ולכן תקופת ההכשרה המקובלת בהודו לנגן מקצועי שיכול להופיע בפני קהל נמשכת כעשרים שנה

העיקרון השני של מוסיקה ההודית הוא הטאלה הצורה הריתמית, מסגרת הזמן והקצב. הטאלה מוזכרת בכתבים הודים עתיקים והיא מורכבת משתי מילים: טה -הריקוד הקוסמי של האל שיווה, ולה מהמילה לאסאיה בת הזוג הנקבית לאותו ריקוד. פירוש אחר למילה טאלה הוא מחיאת כפיים. לבד ממשמעותו הקצבית הרחבה מייצג מושג הטאלה יצירת מחזורים ריתמים ויחידות ריתמיות. במוסיקה ההודית התפתחו מערכות מורכבות ביותר של מקצבים. מעגל ריתמי אחד יכל להיות מורכב משלושה עד מאה ושמונה פעימות ואף מעבר לזה. לטאלה שלושה סוגי מהירות בסיסיים: וילאמביט (איטי) מדאייה (מתון) דרוט (מהיר) וצירופים שונים שלהם

מכל צורות הנגינה והשירה במוסיקה הודית, החשיבות רבה ביותר ניתנת לאלאפ, שהוא קטע הפתיחה של הראגה. שמנוגן סולו על ידי הנגן באיטיות רבה ובהדגשים שאינם מוכתבים על ידי הטאלה. האלאפ מתאר את אופייה, אישיותה של הראגה כולה בהצביעה על מרכזיה הטונאליים והדגשיה הרגשיים. לאחר ההצגה הראשונית של האלאפ מגיע הפרק השני של הראגה הג'ור, בו מתווסף הקצב של היצירה. הג'ור יכול להיות מהיר, מתון או מהיר מאוד. הווריאציות על הראגה הבסיסית הולכות ונבנות בעזרת הקצב והראגה תופסת תאוצה. החלק השלישי של הראגה נקרא ג'אלה והוא מתאפיין במהירות ובריגוש ההולכים וגוברים עד לשיאה של הראגה