לפני חורבן בית שני הפליגה מישראל לכיוון הודו ספינה  מסחרית ובה יהודים אשר גרו בעציון גבר- אילת. הספינה עלתה על סרטון מול חופי קונקן, מהספינה ניצלו 14 אנשים (שבעה גברים ושבע נשים), הם הצליחו להגיע לחוף שנקרא נאוגאו, אך את כל רכושם אבדו והפכו חסרי כל. את גופות חבריהם, שנמשו מהים הם קברו בחוף. הניצולים החלו לעבוד את האדמה, וכן עסקו בייצור שמן. במשך הזמן נשכחה השפה העברית וכך גם את רוב המסורת הדתית

על אף כל זאת הם עדיין קיימו מעט מהמסורת הדתית, הם קיימו את מצוות השבת, נהגו לימול את בניהם ביום השמיני להולדתם,הם לא אכלו דגים ללא סנפירים וקשקשים, וחגגו מספר חגים יהודיים שכינו בשמות הודים

יש הסוברים כי הם הגיעו להודו לפני חורבן בית שני, כיוון שלא קיימו את צום תשעה באב ולא חגגו את חג החנוכה

בכל טקס כמו ברית מילה, חתונה ולוויה הם נהגו לומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בני ישראל שמספרם גדל במשך הזמן הפכו לגילדה או קסטה הודית, שמקצועם ייצור שמן. הם עזבו את כפרם הראשון נאוגב והתפזרו בין כפרים ועיירות אחרות בחוף קונקן, כמו פאלי, פן, רוהא ומקומות אחרים. ממקומות אלה קיבלו רוב בני ישראל את שמות משפחה כמו נגווקר, פנקר ורוהקר

מאחר והם לא עבדו ביום שבת הם נקראו על ידי ההודים שנבר טיילי שמשמעותו מייצרי שמן של שבת. לחוף קונקן הגיע בין 1000 ל 1400 לספירה סוחר יהודי בשם דוד רחבי : בני ישראל מאמינים שדוד רחבי הינו אחיו של הרמ"בם. דוד רחבי הופתע לגלות את הקהילה אשר שמרה על מספר מנהגים יהודיים והוא החליט להאיר את בני ישראל בכל מסורת היהודית. הוא בחר במספר גברים והשכיל אותם במדרשה בתלמוד ומינה אותם לתפקיד דתי שהוא קרא לה קאג'י (קאג'י  בערבית זה שופט), וכך מאמינם התחילה תחיית המסורת היהודית בקרב בני ישראל